<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' שבועות פ"ג</h1>
<h2>דף ח.</h2>
אבל מצות עשה לנתחייב שבועה בבית דין לישבע בשם הה', ונקראת שבועת הדיינין, וכבוד הוא לו. ואם שיתף דבר אחר עם השם הק' בשבועה נעקר מן העולם. ומותר לישבע לעשות מצוה, כדי לזרז עצמו, ואע"פ שמושבע מהר סיני, שנאמר [תהלים קי"ט], נשבעתי ואקיימה לשמר משפטי צדקך.
<h2>דף ח:</h2>
אין רשאי להתיר נדרי ושבועות לעצמו ולא להתיר במקום רבו רק מדעת רבו ולא במקום שיש גדול ממנו בחכמה. הנשבע יבא בעצמו להתיר, ואפילו אשה, ולא עושה שליח. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו (ומכירין לו) [ומתירין לה] ובלבד שיהא הג' מקובצים אבל לא יקבצם להתיר לה לכתחלה. נעשה שליח להתיר נדר אשתו.
<h2>דף יח.</h2>
אמר שבועה שלא יאכל היום שלש פעמים, אין חייב אלא אחת אם אכל, אכן אם נשאל על אחת מהן חלה הנשאר.
<h2>דף כא:</h2>
הנשבע שבועת בטוי (וליחם) [וניחם], שיצטער אם יקיימנה, או נולד לו דבר שניחם בגללו, נשאל לחכם, ואם אין חכם, לשלשה הדיוטות ואפילו קרובים. ואומר, נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואלו הייתי יודע שאירע לי כך וכך, או שאני מצטער בדבר זה כך ואלו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע. והחכם או גדול השלשה אומרים, וכבר נחמת, והוא אומר, הן. חוזר ואומר, שרוי לך, או מותר לך, או מחול לך וכל כיוצא בזה עניין בכל לשון. אבל אמרו, מופר לך, או נעקרה שבועתך [לא אמר כלום שאין מפר אלא הבעל או האב אבל החכם אינו אומר אלא] לשון התר ומחילה. ופרשב"ם הטעם, כי הפ(י)רה בלא שום טעם, כמו בריתי הפר, אבל בלשון היתר צריך טעם.
<h2>דף כב:</h2>
אע"פ שמותר להשאל על השבועה ואין בזה דופי, אע"פ [כן] אין נזקקין להתיר אלא מפני דבר מצות או צורך גדול. וטובה גדולה שלא ישבע לעולם. ואם עבר ונשבע צריך שיצטער ויעמד בשבועתו, שנאמר [תהלים ט"ו] נשבע להרע ולא ימיר, וכת' [שם] עושה אלה לא ימוט לעולם. וכן ר' יהושע בן לוי נכנס לגן עדן שלא התיר שבועה מימיו [כתובות ע"ז ע"ב].
הנשבע ולא ניחם וראו בית דין שהיתר שבועה זו גורמת למצוה ושלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו וקיומה גורם לקטטה ולעבירה, פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו עד שיתנחם ואם ניחם מתירין לו, לא ניחם יקיים שבועתו.
<h2>דף סד.</h2>
[ואין פותחין בנולד שאם נשבע שלא יהנה בפלוני ונעשה סופר העיר אם לא ניחם] (לרצונו) [ורצונו] שלא יהנה לו ושלא יעשה זה סופר אין פותחין לו בדברים הללו. אבל אם ניחם מעצמו מפני הנולד ונהפך דעתו מתירין לו. פסק ה"ר אליעזר ממיץ, דהא דאין פותחין בנולד זה כשאין מתחרט רק מנולד ואילך, אבל מתחרט מעיקרו אפילו בנולד דלא מסיק אדעתיה בטל הנדר. [נזיר ל"ב ע"ב] אמר רבא אע"פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד, כגון אם בא אדם בשעת הנדר ואומר שמאותה שעה שחרב בית המקדש כלום הייתם נודרים, וכן כיוצא בזה.
<h2>דף סה.</h2>
ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן ונחם (ל)שמעון, אין מתירין לו רק בפני ראובן שהשביעו. ואומר ר"י, דזה דווקא לכתחלה, אבל בדיעבד אין צריך לפניו, כדמוכח פ' השולח [גיטין ל"ה ע"ב], וגם מצדקיה שהיה צדיק גמור ונשאל שלא בפני נבוכדנצר [נדרים ס"ה ע"א], ולכתחלה נמי לא אמרן רק באדם שעושה לו טובה, כגון משה שנתן לו יתרו בתו על ידי שבועתו, וכן נבוכדנצר הוציא צדקיה מתפישה, אבל באדם אחר אפילו לכתחלה, כדמוכח פרק אלו נאמרין [סוטה ל"ו ע"ב] דא"ל פרעה ליוסף זיל איתשיל אשבועתך שהשביע אביך. וכן אם נשבע ראובן או נדר שלא יהנה בשמעון או שמעון ממנו, אין מתירין לו כשניחם רק בפני שמעון, ואפילו שמעון קטן או גוי, כדי שידע הנידר (שהיתר) [שהתיר] זה נדרו. וכן משמע בירושלמי [נדרים פ"ה ה"ד], מפני (האשה) [החשד].
<h2>דף עז:</h2>
הנשבע שבועת בטוי (וליחם) [וניחם], שיצטער אם יקיימנה, או נולד לו דבר שניחם בגללו, נשאל לחכם, ואם אין חכם, לשלשה הדיוטות ואפילו קרובים. ואומר, נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואלו הייתי יודע שאירע לי כך וכך, או שאני מצטער בדבר זה כך ואלו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע. והחכם או גדול השלשה אומרים, וכבר נחמת, והוא אומר, הן. חוזר ואומר, שרוי לך, או מותר לך, או מחול לך וכל כיוצא בזה עניין בכל לשון. אבל אמרו, מופר לך, או נעקרה שבועתך [לא אמר כלום שאין מפר אלא הבעל או האב אבל החכם אינו אומר אלא] לשון התר ומחילה. ופרשב"ם הטעם, כי הפ(י)רה בלא שום טעם, כמו בריתי הפר, אבל בלשון היתר צריך טעם.
ומתירין אף בלילה ומעומד ונשאלין אף בשבת לצורך השבת, כגון שנשבע שלא יאכל ביום שבת, ואפילו נפנה להתיר שבועתו מבעוד יום, וכן פוסק רב נחמן פרק נערה [נדרים ע"ז ע"ב], ואחר שהותר שבועתו מותר לעשות ולבטל שבועתו. והיתר שבועה מקבלת משה רבינו שנאמר [במדבר ל'], לא יחל דברו, אבל אם ניחם, חכם מתיר לו.
הנשבע ולא ניחם וראו בית דין שהיתר שבועה זו גורמת למצוה ושלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו וקיומה גורם לקטטה ולעבירה, פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו עד שיתנחם ואם ניחם מתירין לו, לא ניחם יקיים שבועתו.
<h2>דף צ.</h2>
הנשבע על דבר ונשבע שלא (ליתר) [יתיר] אותה שבועה וניחם, נשאל על שבועה אחרונה תחלה ואחר על הראשונה. נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחרי כן שאם ישאל על שבועה זו ויתירה [יהיה אסור לשתות יין לעולם וניחם, הרי זה נשאל על השבועה הראשונה ומתירה ואחר כך] ישאל על השנייה, שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו. לפיכך אם עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר מראש חדש אייר וניחם, לא ישאל עד שיכנס אייר. נשבע שלא יהנה [לפלוני ושלא יהנה] לחכם שישאל לו על שבועתו, נשאל על הראשונה ואחר ישאל על השנייה. נשבע שלא יהנה לפלוני והוא נזיר אם יהנה, ישאל תחלה על שבועתו ואחר על נזירותו.
